כשהם הגיעו לאוקראינה הרוסים הורידו אותם מהמשאית וחילקו אותם לשתי קבוצות: גברים בקבוצה אחת ונשים וילדים בקבוצה השנייה. הרוסים שאלו את הגברים מי יודע לירות ברובה, אביו הרים את ידו, החלטה שניר לא הבין, ומאותו רגע הוא לא ראה את אביו במשך 5 שנים.
ניר נשאר עם אמו. לאחר מספר חודשים של נסיעות במשאיות ביחד עם חיילים רוסים הם הגיעו לאורל שבפאתי סיביר.
הם שוכנו בצריף ארוך עם אנשים נוספים, אוסבקים, טטרים ושבטים נוספים של הרוסים. היו בצריף כ-80 מיטות כאשר לכל אחד הוקצתה מיטה, וחוץ מזה לא היה להם כלום. כדי לפרנס אותם החלה אמו לעבוד במטבח של פועלים והוא
החיים היו קשים מאוד. היה מחסור באוכל והוא זוכר שהוא היה רעב כל הזמן, הם היו מקבלים פת לחם שתספיק להם לכל היום. ירד המון שלג שכמעט כיסה אותו לחלוטין בגלל שהיה ילד קטן. הוא זוכר שכל בוקר כשיצא מהצריף היו 20-30 גוויות של אוסבקים וטטרים שעבדו בשביל החרושת הרוסית וקפאו למוות. אבל בסה"כ הוא מספר שחייו היו טובים.
במשך הזמן הגיעו גם גרמנים וגוויות של גרמנים שעבדו ביערות. הוא וחברו הרוסי טטקה היו יורים ברוגטקות על הגרמנים הצועדים לעבודה ליד הצריף שלהם.
כשנולד אחיו הקטן הוא היה בן חמש. מכיוון שאמו הייתה עסוקה בעבודה כל הזמן הוא היה צריך לטפל בו עד מאוחר בלילה וככה הוא חשב שצריך הרי הוא לא הכיר אחרת.
בגיל שש הוא התחיל את כיתה א' ולקח את אחיו איתו לבית הספר. הוא מספר שאת השיעורים היה צריך לקחת הביתה ולשנן ולמחרת לבוא לבית הספר, לעמוד על כיסא ולדקלם את השיעורים בעל פה.
הוא זוכר שכשהיה רעב היה אוסף קליפות של תפו"א ליד המטבח ואמא שלו הייתצה עושה מזה מרק. בנוסף הם חיו ליד ארוות של סוסי מלחמה. את הסוסים היו מסרסים והוא ואחיו אספו את השאריות למרק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה