הבריחה מפולין

נתקה ניר נולד בורשה, פולין, בשנת 1935. היו להם חיים טובים; בן יחיד להוריו, אמו הייתה עקרת בית ואביו עבד.

ב-1939 בפרוץ מלחמת העולם השנייה עם פלישת הצבא הגרמני לפולין היה ניר בן 4. אבא שלו שירת בצבא הפולני ככל הגברים והוא ואמו נשארו בבית. הזיכרונות והבלבול שלו כילד קטן נחקקו בזיכרונו עד עצם היום הזה. הפצצות המטוסים הגרמנים, התוהו ובבוהו ששרר, הפחד וחוסר האונות של הסביבה ובמיוחד את הדאגה של אמו.

אחרי ההפסד המהיר של הצבא הפולני ברח אביו מהצבא ואמר למשפחה להתחיל לארוז במהירות כדי לברוח לאוקראינה דרך נהר הויסטה, נהר גדול שהפריד בין פולין לרוסיה. אבא שלו החליף את המדים והם התחילו לרוץ.

הוא הרגיש כמו בסרט. הוא מספר שהוא היה ילד מפונק; ילד יחיד להורים אוהבים בעל משפחה גדולה עם הרבה דודים ודודות וסבא וסבתא משני הצדדים וחיים די טובים.

הם התחילו לרוץ ברחובות, בפרוזדורים שלא היה בהם אש והגיעו למשאית שהבריחה יהודים. אמא שלו החזיקה לו את הפה כדי שלא יצעק או ישאל שאלות.

הגרמנים כבר היו בפאתי ורשה ובדקו משאיות שיצאו מורשה. במזל לא בדקו את המשאית שלהם.

אחרי שהם יצאו מורשה הם חצו את נהר הויסלה והגיעו לאוקראינה.

החיים בצריף בסיביר

כשהם הגיעו לאוקראינה הרוסים הורידו אותם מהמשאית וחילקו אותם לשתי קבוצות: גברים בקבוצה אחת ונשים וילדים בקבוצה השנייה. הרוסים שאלו את הגברים מי יודע לירות ברובה, אביו הרים את ידו, החלטה שניר לא הבין, ומאותו רגע הוא לא ראה את אביו במשך 5 שנים.

ניר נשאר עם אמו. לאחר מספר חודשים של נסיעות במשאיות ביחד עם חיילים רוסים הם הגיעו לאורל שבפאתי סיביר.

הם שוכנו בצריף ארוך עם אנשים נוספים, אוסבקים, טטרים ושבטים נוספים של הרוסים. היו בצריף כ-80 מיטות כאשר לכל אחד הוקצתה מיטה, וחוץ מזה לא היה להם כלום. כדי לפרנס אותם החלה אמו לעבוד במטבח של פועלים והוא

החיים היו קשים מאוד. היה מחסור באוכל והוא זוכר שהוא היה רעב כל הזמן, הם היו מקבלים פת לחם שתספיק להם לכל היום. ירד המון שלג שכמעט כיסה אותו לחלוטין בגלל שהיה ילד קטן. הוא זוכר שכל בוקר כשיצא מהצריף היו 20-30 גוויות של אוסבקים וטטרים שעבדו בשביל החרושת הרוסית וקפאו למוות. אבל בסה"כ הוא מספר שחייו היו טובים.

במשך הזמן הגיעו גם גרמנים וגוויות של גרמנים שעבדו ביערות. הוא וחברו הרוסי טטקה היו יורים ברוגטקות על הגרמנים הצועדים לעבודה ליד הצריף שלהם.

כשנולד אחיו הקטן הוא היה בן חמש. מכיוון שאמו הייתה עסוקה בעבודה כל הזמן הוא היה צריך לטפל בו עד מאוחר בלילה וככה הוא חשב שצריך הרי הוא לא הכיר אחרת.

בגיל שש הוא התחיל את כיתה א' ולקח את אחיו איתו לבית הספר. הוא מספר שאת השיעורים היה צריך לקחת הביתה ולשנן ולמחרת לבוא לבית הספר, לעמוד על כיסא ולדקלם את השיעורים בעל פה.

הוא זוכר שכשהיה רעב היה אוסף קליפות של תפו"א ליד המטבח ואמא שלו הייתצה עושה מזה מרק. בנוסף הם חיו ליד ארוות של סוסי מלחמה. את הסוסים היו מסרסים והוא ואחיו אספו את השאריות למרק.

החזרה של האב וסוף המלחמה

לאחר 5 שנים קשות פתאום הגיע אביו. ניר לא ראה את אביו כל אותן השנים והוא לא זיהה את אביו, שכח. ניר התקרב לאביו עם הסוכריות ושאר הדברים שהביא והקשיב לאביו מספר מה הוא עבר באותן השנים; אביו סיפר על הצבא, על הפציעה ועל בית החולים. עד היום ניר לא יודע איך אביו מצא אותם.
לאחר זמן מה הם עברו מהצריף לביתה של בעלת בית פרטי והם ישנו מעל אח הבטון שהיא חיממה להם
ב1945, לאחר שהסתיימה המלחמה, הרוסים אפשרו לכל מי שהיה אזרח פולני לחזור לפולין. אביו של ניר שמע שבבית חולים רוטשילד שבצ'כיה על הגבול עם רוסיה, מתחילה להתאסף שארית הפליטה של השואה. הם לקחו איתם כמה חפצים קטנים ותכננו שאם יתפסו אותם יאמרו שהם יצאו לטיול ונאבדו. בלילה היו יריות, אמו ואחיו הצליחו לעבור את הגבול ואביו בגלל העבר הצבאי שלו נשכב על הקרקע כדי שלא ירו בו, ניר החליט לחזור לבדוק מה עם אביו והם נתפסו, הועכבו לחקירה ושוחררו לאחר שאביו כנראה שילם כסף. לאחר מכן ניר ואביו עברו את הגבול ונפגשו עם אמו ואחיו ושאר הפליטים.
מצ'כיה הם עברו לאוסטריה, המשיכו לגרמניה במחנה פליטים ומשם לצרפת.
לאביו של ניר הייתה אחות שחיה בפריז שבצרפת בשנות ה-20 והם עברו לגור בבית הנופש שלה בפריז כיוון שעוד לא קיבלו אישור עלייה לארץ ישראל. ניר למד בבית ספר צרפתי במשך השנה. לאחר שנה הם עזבו את פריז והמשיכו למרסיי שם עלו על האונייה "פאניוק" לארץ ישראל.

מסלול חיי נתקה ניר

הצג את מסלול חיי נתקה ניר במפה גדולה יותר

נתקה ניר בארץ ישראל

השכונה בה הוא גר כיום.